מזה כבר כמה שנים שלהקת "Kiss", אחת הלהקות האהובות עלי בעולם, משתפת פעולה עם "ד"ר פפר", אחד המשקאות האהובים עלי בעולם. אם לא האהוב ביותר. העסקה היא פשוטה: שתי אימפריות חוברות יחד בכדי ליצור ביליוני על גבי ביליוני דולרים מעוד ביליוני על גבי ביליוני דולרים.

כבר כמה פעמים קיוויתי לשים את ידי על אחת ממהדורות המשקה המיוחדות המוקדשות ללהקה, אבל עם המהדורה הזו הייתי מוכן להתחתן. מדובר בכוסות "סופר ביג גולפ" שבתרגום חופשי זה "כוסות ענקיות ואימתניות שאתה ממש נראה מגוחך כשאתה מחזיק אותם", כולן עם איורים מיוחדים של חברי הלהקה, כולן מלאות בד"ר פפר קר כקרח. את הכוסות אפשר לרכוש בסניפי ה"Seven Eleven" המפורסמים של ארצות הברית. אני לא בטוח בכך, אבל אני מתאר לעצמי שהרי-פיל חופשי עד שאתה מתפוצץ.

אני די בטוח שזה היה כשהייתי בן 19. בערך באותו הזמן כשגיליתי את ג'ון זורן ועולמו המשוגע והיפה. לצד זורן, שמעתי לראשונה על סקסופוניסט ישראלי בשם דניאל זמיר, חוזר בתשובה, אותו גייס זורן לצבא המוזיקה שלו. עוד לפני ששמעתי את הצלילים שהפיק הסקסופון של דניאל ואת היצירות שכתב, נדמה היה שמדובר במקרה לא שגרתי, שכן חברים ג'אזיסטים מסביבי גם הרבו לעלות את שמו בשיחות מוזיקליות.

מומלץ: "שיר השומר" של דניאל. מתוך "אמן"

עם הזמן אמנם האזנתי לשלושת האלבומים שדניאל הוציא בניו-יורק תחת חסותו של זורן בלייבל "צדיק", אך כנראה שטרם הפנמתי את הכישרון האדיר שטמון בו. בקיץ 2006 הבנתי שדניאל ככל הנראה שב לישראל. באחת ההופעות הטובות ביותר שראיתי במועדון הבארבי בכלל ובישראל בפרט, דניאל הצטרף למתיסיהו, על הבמה, שמילא את המועדון במופע הפתעה עליו הודיעו כיום וחצי לפני. מתיסיהו הגיע לארץ לחמם את סטינג וברגע האחרון הוסיף עוד הופעה. כמה חודשים לאחר מכן למדתי כי השניים הם חברים טובים שהכירו כשדניאל הגיע לניו-יורק, עוד לפני החזרה בתשובה של שניהם.

כשגיליתי באותם ימים שדניאל צפוי להופיע בפסטיבל הג'אז באילת, ידעתי שאני חייב לראיין אותו, שאני חייב לשמוע ישירות ממנו את הסיפור הקטן שלו. לפני הראיון היו לי הרבה חורים בעלילותיו המוזיקליות של דניאל, ובכל זאת, זה היה נשמע מרתק.

הראיון הראשון שעשיתי עם דניאל היה נקודת ההתחלה בקשר המוזיקלי, העיתונאי והחברי שפיתחתי איתו בארבע השנים האחרונות. בכל פעם בה היתה לי הזדמנות, גייסתי אותו ואת המוזיקה הנפלאה שלו. בחלק מהמקרים הפכו המפגשים האלה לפסגות היצירה, שלו ושלי.

דניאל והלהקה מבצעים את "נחמה ו'". צילום: שי רוזנצוויג. עריכה: אור ברנע

הייתי המום כשנכנסתי כחודשיים אחרי אותו הראיון לחדר חזרות קטן ברחוב הרצל, שם דניאל התאמן עם הלהקה שלו. הגעתי עם צוות צילום כדי ללכוד את הקסם בפעולה ולהפיק ביצוע קטנטן. אבל הקטנטן הפך ליצירה בת 9 דקות, במהלכה דניאל גם החליט לשיר. משהו באותו השיר, "נחמה ו'" (שעדיין לא יצא על שום אלבום) כבש אותי לגמרי, הייתי משועבד לעיבוד המיוחד, לקולו המפתיע ולסקסופון הכל-כך אחר ששמעתי. סקסופון שמפיץ צלילים ומהלכים שלא ממש אפשר היה לשמוע במחוזות ישראלים אחרים.

זמיר והלהקה עם "התקווה". צילום: יהונתן צור. עריכה: אור ברנע

חצי שנה לאחר מכן, יום העצמאות 2007, היה לי רעיון להפיק ב-ynet פרויקט מיוחד ליום העצמאות בו אמנים מגישים ביצועים משלהם להמנון הלאומי. גייסנו את "טיפקס", זהבה בן, רבקה זהר, דודו פישר וכמובן את דניאל. היה לי ברור שאני רוצה אותו שם. האמת היא שיכול להיות שבכלל חשבתי על כל ההפקה הזו בגללו. בעוד כל האמנים פשוט ביצעו באופי שלהם את "התקווה", דניאל לקח את הכל למקום אחר לגמרי. הוא כתב יצירה ארוכה וחדשה, בה שילב אלמנטים קטנים מההמנון. אני לעולם לא אשכח כשנכנסו לאולפני "גל קול" בבני ברק, פגשנו את כל חברי הלהקה המוכשרים של דניאל. הוא הגיש לכולם באותו הרגע את התווים של היצירה שכתב, הם לא שמעו או קראו חלק קטן ממנה עד אותו הרגע.

תוך שעתיים בערך, כשדניאל מנצח עליהם בגבורה, הם כבר הרכיבו את אחת מהיצירות הישראליות היפות ביותר ששמעתי בחיי. זו היתה חוויה אדירה לצפות בדניאל עובד ומביא את כל התשוקה שלו לתוך זה. זו היתה חוויה מדהימה עוד יותר לעבוד יחד איתו, כשהוא שואל את דעתי על מהלכים מסויימים ואנחנו מתדיינים מה כדאי לעשות איך. זו אחת התחושות המרגשות והחזקות ביותר ליצור יחד עם האנשים שאת המוזיקה שלהם אתה אוהב. זה קרה עוד כמה פעמים מאז עם אמנים אחרים, אבל אלה כבר סיפורים אחרים.

מאז המשכתי ללוות בעבודתי את דניאל היכן שיכולתי. בהופעות הרבות ובשני האלבומים שהוציא. "התקווה" הפך לסינגל הראשון מתוך אלבומו "אחד" (השני שהוציא בישראל) ודניאל ריגש כשהחליט להזכיר את שמי ב"לונדון וקירשנבאום" כמי שאחראי על הרעיון הראשוני של השיר, רגע לפני שביצע אותו.

דניאל אצל לונדון וקירשנבאום עם "התקווה". מתוך ערוץ 10

יהיה קשה לי להסביר מה בדיוק יש במוזיקה של דניאל שגורם לי כל כך לאהוב אותה. זה כנראה הכל ביחד. העיבודים, הנגנים שמסביבו, הלחנים וההפתעות שמגיעות בכל פעם מחדש. משהו בה בהחלט לא נשמע מכאן, אבל גם לא נשמע מחו"ל. כאילו המוזיקה היא לפעמים ישות קטנה שחיה לה בעולם משלה אבל מצליחה להקרין בעוצמה רבה גם על שלנו. 

"שיר געגוע לכאן". דניאל ואביתר בנאי

השבוע הוציא דניאל את "שיר געגוע לכאן", שיר שהפיק אותו אביתר בנאי שגם נשמע שם מאחור בקולות הרקע. השיר לקוח מתוך אלבום חדש שדניאל יוציא לקראת ראש השנה. גם הפעם, כששמעתי את המילים והצלילים לראשונה, חזר האושר הראשוני, המתרגש והמושלם הזה. כמו בשיר "נחמה ו'", גם הפעם דניאל, כך לפחות אני מבין, מספר על תהליך החזרה בתשובה שלו וכמה טוב לו במקום שבו הוא נמצא כיום. דרך חיים הרחוקה ממני שנות אור אליה כנראה לעולם לא אתחבר ואולי גם לא אבין. אבל כשיא הקלישאה, זו כנראה דרכה הנפלאה של המוזיקה, לדבר בשפה משלה. ואמנם העולמות הם רחוקים, אני תמיד אוהב את המוזיקה של דניאל והיא תמיד אותי.

במלחמת לבנון השנייה התגייסה כמעט מערכת ynet כולה לסיקור האירועים. אף ערוץ כמובן לא המשיך בשגרתו והחל לכסות את תחומו בהקשר המלחמה. אנשי ערוץ התרבות חולקו לשני תפקידים. חלק מאיתנו הצטוותו לאמנים השונים וליוו אותם בצפון הארץ, כשהם מופיעים במקלטים ומשתדלים להעביר את הזמן של התושבים המסכנים. חלק אחר הצטרך להסתובב בבתים, אולפנים, חדרי חזרות וגינות ציבוריות ברחבי הארץ, לצלם אמנים מפורסמים שרים למצלמה ומקדישים את שיריהם המוכרים בכדי לעודד את תושבי הצפון.

צילום: אור ברנע

אני קפצתי על צילום השירים ומכיוון שצלמי ynet כולם היו עסוקים בתיעוד המלחמה, החליטו לתת לנו מצלמה בידיים ושנלך לצלם בעצמנו. באמת שלא חשוב היה אם היה לנו ניסיון בצילום או לא, העיקר שנעשה הכל בכדי להביא את האמנים מהסלון שלהם אל ביתם של היושבים בבתים ובמקלטים.

 במשך כמה שבועות היו ימים בהם ביקרתי בארבעה או חמישה בתי זמרים ביום. בצהריים אחד הגעתי לביתו של דויד ברוזה בתל-אביב. בזמן המלחמה ברוזה היה כנראה האמן שבילה הכי הרבה זמן במקלטים, מנגן בגיטרה, יושב על כיסא קטן מול משפחות בחלל מחניק מלא באורות הלוגן. סיטואציה שגם הפכה אחר כך לפרודיה מוצלחת על ידי אסי כהן ב"ארץ נהדרת".

אני תמיד הייתי הראשון שיצדיק את הפרודיה ואומר שהמוגזמות של ברוזה על הגיטרה היא מצחיקה ומגוחכת. אבל באותו הצהריים זה היה סיפור אחר. אולי זה בגלל שישבתי כל כך קרוב אליו ואולי בגלל שתמיד היתה לי פינה חמה בלב ל"כבש השישה עשר".

ברוזה התיישב על הספה בסלון והחליט שהוא מבצע למצלמה המצ'וקמקת שלי את "רעמים וברקים". הוא לא הצטרך יותר מפעם אחת והטייק יצא מושלם. משהו בנגינה ובזרימה שלו היה יפייפיה, בדרך בה הוא בחר לבצע את השיר במעין ספיד קאנטרי מתקתק לילדים.

לא חשבתי על אותו הרגע כבר הרבה זמן אבל בשבועות האחרונים יוצא לי להיזכר בו הרבה. הבת שלי בת השישה שבועות מאוהבת בכל ליבה באלבום של ה"כבש השישה עשר". בדרך כלל, גם ברגע הקרזיונרי ביותר שלה, ברגע שיתחילו הצלילים הראשונים היא תהפוך שקטה ותזרוק מבט אוהב ורגוע. כשהיא תתחיל להבין גם מה שמתרחש על המסך ולא רק בוקע מהרמקולים, אני מקווה שהיא תאהב גם את זה. בנתיים אני מתרגל ולוחץ פליי כמעט בכל יום.

שלום כולם,

תמיד קשה לכתוב מילות פרידה. אז אשתדל לעשות זאת קצר ולעניין. "אור התוף" עלתה לאוויר בפברואר 2008 מתוך אהבה גדולה לסצנת המטאל, הרוק והפאנק הישראלית. בין אם מדובר באהבה למוזיקה מחו"ל או ללהקות הרבות והמצוינות שיש לנו כאן. אבל שנתיים וחצי חלפו והגיע הזמן להיפרד. לפחות לבנתיים.

בימים האחרונים הרבה שאלו למה התוכנית יורדת מהאוויר. אז הנה ההסבר: רדיו תל-אביב עבר תהפוכה גדולה לפני כשנה כשלירון תאני, מנהל התוכניות שהפך את הרדיו לפנינה של ממש בתקשורת בישראל, עזב ולאחריו הגיע המבול. שדרני ועורכי מוזיקה חכמים ונפלאים כמו לאון פלדמן, ג'קי שרגא, שרון מולדאבי ודן תורן פוטרו. במקביל הופסקו תוכניות של טאלנטים ענקיים כמו טל ברמן ואביעד קיסוס, ערן זרחוביץ' ושרון טייכר והגדול מכולם, יואב קוטנר. הרדיו שינה את צורתו לגמרי וכן את האג'נדה המוזיקלית שלו. בכל הכאוס הזה, איכשהו התוכנית שלנו הצליחה לשרוד עוד שנה. היה לנו די ברור שיבוא הזמן ונצטרך להיפרד גם אנחנו, רק לא ידענו מתי. בנוסף לכך, שאלו אותנו בימים האחרונים אם לפחות ימשיכו המאזינים לשמוע קצת רוק בשבת בלילה, אז לא. גם המוזיקה תשתנה לגמרי וככל הנראה תשודר מוזיקה אלקטרונית או שירי פלייליסט למיניהם.

הסיבה המרכזית שהתוכנית התקיימה היא אתם. כל אחד ואחד ממאזיני התוכנית שהתחבר בכל שבוע בכל דרך שהיא. אתם הפכתם את התוכנית שלכם למה שהיא. תודה ענקית על כל התמיכה בפייסבוק בימים האחרונים, זה באמת מחמם את הלב לראות שהתוכנית הפכה חשובה גם לכם.

ואם כבר דיברנו על לירון תאני. זה היה החזון שלו להביא אותי ואת התוכנית לרדיו תל-אביב. בזכותו היינו באוויר ובזכותו התוכנית חיה. זו היתה חוויה אדירה לעבוד לצד האיש שהיה הסיבה היחידה שבגללה אהבתי רדיו בתור ילד. אוהב אותך מאוד לירון, עם או בלי קשר לרדיו.

תודה ענקית לכל הלהקות, האמנים והחברים של התוכנית שהגיעו כמעט לכל שידור וגם תפסו מיקרופון. זו ההרגשה הכי טובה בעולם לדעת שהמוזיקה שאתה הכי אוהב, נכתבת ומבוצעת על ידי חברים ואנשים שאתה מכיר, זו הרגשה טובה עוד יותר לדעת שהם ממש מולך באותו החדר. הייתי רושם פה את השמות של כל אחד ואחד ממכם, אבל אתם יודעים מי אתם. תודה לכולכם שגם הגעתם לתוכנית האחרונה והפכתם אותה למסיבה אדירה ומאוד מרגשת.  

תודה ענקית לאביב "פאבלו" כהן, איש "דראגסטור פאנטיקס", מי שליווה את התוכנית הזו מיומה הראשון ותוכניות רבות הגיש לצידי. סאק איט פאבלו.

תודה לדנה קליין, המפיקה הטובה ביותר בעולם, מי שהתחילה את דרכה ברדיו אצל ג'קי שרגא, ועם חילופי המשמרות בינינו, גם היא לא היתה יכולה להיפרד מהמוזיקה.

תודה ליותם "דפלייר" אבני, שתרם רבות מקולו וחוכמתו המטאלית לתוכנית.

תודה לג'קי. האיש שבמשך 12 שנים הגיש את "נקודת הג'ק" ברדיו והפך את שבת בחצות לזמן הטוב ביותר שיש ברדיו הישראלי. למדתי המון מג'קי ועצוב שהוא נאלץ לעזוב.

תודה לכל האנשים הטובים שפגשתי ברדיו ועצוב ומגוחך שרובם כבר לא שם: לירון תאני, סטלי סולומונב, אוהד רז, יואב קוטנר, לאון פלדמן, ג'קי שרגא, שרון מולדאבי, דן תורן, דנה בלום, יוני שרוני, אבירם סלע ודודי כספי.

תודה לאור והיילי שלי. אני הכי אוהב אתכם. וכל השירים שאי פעם נוגנו בתוכנית מוקדשים לשתיכן.

ומה הלאה? אולי עוד נחזור לנגן לכם את המוזיקה שאתם אוהבים בתחנה או בפורמט אחר. לא ברור מה אעשה עם האתר של התוכנית, אבל יכול להיות שאהפוך אותו לבלוג משלי. כמובן שכל התמונות, רשימות השירים והשידורים המוקלטים יישארו בשבילכם. לכל הלהקות והאמנים – נמשיך להיפגש ואמשיך תמיד לעשות את כל שביכולתי לתמוך בכם. אם זה ב-ynet, באירועי המטאל בטאל או בכל פרויקט אחר. אם צריך גם אבוא אליכם הביתה להכין לכם פיתה עם קטשופ וגבינה צהובה.

אור

Show 112

Sid Vicious- My Way

At the Drive In- Pattern Against User

Orphaned Land- Ocean Land

Aerosmith- Love in Elevator

Extreme- Rest in Peace

Motley Crue- motherfucker of the Year

אלמנה שחורה- דם צפרדע

קואקס- בחורות עם גיטרות

כח המחץ- הלו פלורה

The Fading- The Sin Collector

Drugstore Fanatics- Hangman

Godwrath- Heart Vs. Mind

Demented Sanity- Legacy

Spitfire- לאבד שליטה

Missing in Action- November's Mistake

Deftones- Rockets Skates

Useless ID- State of Fear

Kiss- God Gave Rocknroll to You

Show 111

Dog Eat Dog- Isms

Killswitch Engage- The End of Heartache

Drugstore Fanatics- Bullet

Faith no More- Epic

Guns and Roses- Yesterdays

Foo Fighters- Wheels

Useless ID- The Worst Holiday I've Ever Had

Useless ID- Suffer for the Fame

הגברת הראשונה- חי בסרט

Spitfire 07- הכי טוב שאפשר

Nofx- Leave it Alone

Red Hot Chilli Peppers- Fight Like a Brave

Primus- Tommy the Cat

Soundgarden- Come Together

Sikth- Way Beyond the Fond Old River

Mastodon- Oblivion

Metallica- Creeping Death

Sepultura- Ratamahatta

Iron Maiden- Bring Your Daughter to the Slaughter

Pantera- 5 Minutes Alone

Avenged Sevenfold- Bat Country

Limp Bizkit- Hot Dog

Nine Inch Nails- Why Do You Get all the Love in the World?

Streetlight Manifesto- What a Wicked Gang Are We

Eddie Veder- Long Nights