לכבוד תוכניות סיכום העשור בתוכנית, החלטתי לבחור ולספר על אלבומי העשור שלי. זה היה מאוד קשה אבל הנה, עשיתי את זה. שלא כמו בתוכנית, אלו לא אלבומי הרוק או המטאל הטובים ביותר לדעתי, אלא אלבומים מכל הסגנונות. גם לא אלבומים שפשוט חשבתי שהם "טובים" – כאלה יש מלא. אלה אלבומים שנכנסו עמוק לתוך הלב וישארו שם תמיד. יש לציין שמדובר באלבומים לועזיים בלבד. אם אלבומים ישראלים היו קיימים ברשימה גם, בין היתר אפשר היה למצוא את "What's Born in The Basement" של "דראגסטור פאנאטיקס", את "Redemption" של "יוסלס איי.די" ואת "Mabol" של "אורפנד לנד". אבל הסיכום הוא אחר. והוא מתחיל עכשיו. האלבומים לא מסודרים לפי סדר כלשהו. אה, ויש גם מנצח בסוף.
Audioslave – Audioslave 2002
הציפייה עבור האלבום הראשון של "אודיוסלייב" היתה היסטרית. מאז שנודע לי שריק רובין חיבר בין כריס קורנל ל"רייג' אגיינסט דה מאשין", הרגשתי שהאלבום המתקרב הולך להיות אחד מהיצירות האהובות עלי ביותר. וכך היה. אלבום הבכורה של קורנל והאחרים יצא כשהייתי בן 19. יומיים לפני שהגעתי ללונדון. התקופה הארוכה שתוכננה שם הפכה לחודש וחצי. חבר שלי אביב איתו נסעתי שרד שבעה חודשים. הזמן בלונדון הפך לזמן של "אודיוסלייב". בוקר לאחר הנחיתה, הגענו ל"HMV" בכיכר פיקדלי וקנינו את האלבום. במשך חודש וחצי, האלבום הזה התנגן כמעט בכל בוקר בבית בלונדון. זה הפך כבר לטקס, להתחיל את היום עם קורנל ורייג' ולעשות הכל יחד איתם. השירים תאמו לכל הציפיות. "אודיוסלייב" עדיין לא ממש הפכו לגוף אחד באלבום הראשון שלהם. אלו היו הריפים הקבועים והאדירים של טום מורלו והאחרים יחד עם השירה האימתנית של קורנל וזה עבד כל כך טוב. כל שיר באלבום הזה הוא "להיט". כל ריף, כל מכה, כל מלודיה של קורנל. במבט לאחור, זה היה יכול להיות די מושלם אם "אודיוסלייב" היו הופכים לפרויקט חד פעמי ומוציאים רק את אלבום הבכורה. זה היה גורם לאותם שירים להפוך לקלאסיים הרבה יותר. גם שני האלבומים הבאים של הלהקה היו מצוינים. אבל לא הצליחו להתקרב לאותה קומבינציה כל כך מגניבה שנכחה בראשון.
Max Tundra – Mastered By Guy at the Exchange 2002
(עוד פנינה מלונדון. והקרדיט להיכרות עם מקס טנדרה שמור לאדר כהן) יהיה קשה מאוד להגדיר את יצירת המופת הזו. מקס טנדרה הוא מוזיקאי, זמר ומפיק בריטי שהצליח באלבום להוציא את מיטב כישוריו בצורה הטובה ביותר. האלבום הוא לא פשוט, הוא עמוס באלקטרוניקה מצחיקה לצד כלים אקוסטיים ובכל שיר טמון סגנון מוזיקלי שונה. זוהי ללא ספק יצירה שמאוד קשה להסביר במילים. כמו הקלישאה, צריך להקשיב ולהבין לבד. טנדרה שר נפלא, יוצר דינמיקות אדירות והצליח לצבוע את קשת המוזיקה האלקטרונית בהרבה יותר צבעים. חבל שמעט הדברים האחרים שהוציא העשור, אפילו לא מתקרבים לניצוץ שבאלבום הזה. עם יד על הלב, מעולם לא שמעתי אלבום כל כך נישתי וכל כך טוב.
System Of A Down – Toxicity 2001
לא רק שמדובר באחד מאלבומי העשור, אלא באחד באלבומי המטאל החשובים מכל הזמנים. זוהי ללא ספק פסגת היצירה של הניו-מטאל, רגע לפני שהסגנון איבד את ההייפ האדיר שהיה לו בסוף שנות התשעים. ריק רובין קיבל את "סיסטם אוף אה דאון" באלבום הראשון (שיצא ב-98') כלהקה מפוזרת, כשחבריה לא כל כך בטוחים מה לעשות עם הכישרון המוזיקלי הטמון בהם. ב"טוקסיסיטי", כתיבת השירים וההפקה התחברו יחד בצורה אדירה והפכו כל שיר ושיר באלבום הזה לקלאסיקה. מי היה מאמין שלהקה כזו תשרוד את מבחן הזמן ותוציא אלבום שכנראה תמיד יהיה רלוונטי.
Red Hot Chili Peppers – Stadium Arcadium 2006
צ'ילי פפרס היתה הלהקה שסגרה את שנות התשעים ופתחה את שנות האלפיים. בקיץ 99' היא הוציאה את "'קליפורנקיישן" (לדעתי, אחד האלבומים הטובים בהיסטוריה, לא רק בעשור) והמשיכה להוציא עוד ועוד סינגלים מתוכו שגלשו לתוך שנות האלפיים. זו היתה פתיחה מושלמת בשביל העשור החדש. אבל צ'ילי פפרס קצת הלכו לאיבוד עם "By The Way", כביכול אלבום ההמשך ל"קליפורנקיישן" שהגיע כמעט שלוש שנים אחר כך. באלבום היו שירים יפים, אך רחוקים מלהיות קלאסיים. כשנודע לי לראשונה על "סטדיום ארקדיום", זה נשמע היה מאוד שאפתני אלבום כפול אחרי כמה שנים טובות ללא חומרים חדשים. אבל "צ'ילי פפרס" הצליחו להוציא שוב אלבום מלא בכל מה שהופך אותם לאחת הלהקות המרתקות ביותר בעולם. הם פשוט אדירים, כל אחד מהם. אין הרבה מה להוסיף לכך.
Pearl Jam – Binaural 2000
קשה היה מאוד לבחור אלבום אחד של "פרל ג'אם" מתוך ארבעת אלבומי הלהקה שיצאו בעשור הזה. למרות שכולם טובים ועם כל אחד מהם היה ועדיין יש לי קשר ענק, "Binaural" ניצח. יום לפני יום ההולדת ה-17 יצא האלבום השישי של "פרל ג'אם", אלבום האולפן הראשון שהוקלט עם מאט קמרון בעמדת המתופף. באותו היום האלבום נקנה וזו היתה מתנה מושלמת. אחרי שירים מרגשים ב-"Yield" שיצא שנתיים קודם לכן, "פרל ג'אם" המשיכו לכתוב שירים שעד היום מעבירים בי צמרמורת כשאני מקשיב להם, עברו שינוי מהותי בכתיבה ובסאונד שהמשיך איתם לאורך העשור ובעיקר הוכיחו כמה בכל אלבום, מבלי יוצא מן הכלל, הם יכולים לחדש ולשמור על תחושה כל כך טריה.
Eddie Vedder – Into the Wild 2007
השיר האחרון ב-"Binaural" נקרא "Soon Forget", שיר קטן, שקט, קצר ואקוסטי בו אדי וודר שר לבדו עם גיטרת יוקליילי. השיר הזה הביא לראשונה צד אקוסטי פולקי של ודר שהרגיש שונה מאוד מהדברים האקוסטים ש"פרל ג'אם" עשו בעבר. שבע שנים אחר-כך והזמר הוציא אלבום שלם באווירה הזו, עם עיבודים נפלאים למילים חודרות. "Into the Wild", אלבום הסולו הראשון והיחידי של אדי וודר הוא בעצם פסקול הסרט אותו ביים חברו הטוב של וודר, שון פן. אם לא יצא לכם לראות את הסרט, מדובר במחזה קשה מאוד לעיכול, במיוחד הסוף שלו, כשהשירים של וודר מקשטים את העלילה בצורה מושלמת. נדיר מה שקרה לי עם האלבום הזה. למרות שראיתי את הסרט, השירים של וודר לא ישירות מתחברים לי עם העלילה והתמונות משם. לפעמים הם כן, אבל לפעמים גם וודר מצליח למשוך למקומות אחרים לגמרי, למרות השיוך. אחד האלבומים האקוסטיים היפים ביותר שנעשו אי פעם.
The Mars Volta – De Loused in The Comatorium 2003
בפעם הראשונה ששמעתי את האלבום הזה רציתי להקיא. הבטן שלי התהפכה, הרגשתי סחרחורת וצמרמורות בכל הגוף. הכל בגלל שלא האמנתי כמה טוב הלהקה הזו נשמעת. "At The Drive In", להקה מצוינת התפרקה וחבריה הקימו את המארס וולטה. לא שמעתי כלום על הפרויקט החדש לפני שנגנתי את האלבום לראשונה בחנות הדיסקים בהרצליה שעבדתי. נכנסתי להלם והחוסר הבנה כמה אלבום יכול להיות טוב גדל וגדל בכל שיר עד שהתפוצץ לגמרי בשיר האחרון, "Take the Veil Cerpin Taxt". המארס וולטה המשיכו להוציא אלבומים טובים בעשור הזה, אבל אף אחד מהם לא דפק לי בשכל כמו זה.
A Perfect Circle – Mer De Noms 2000
כמעט עשר שנים חלפו וללא ספק האלבום הראשון של "א-פרפקט סירקל" הפך לקלאסיקה ומבלי להגזים, עבורי מדובר באחד מאלבומי הרוק הטובים ביותר בכל הזמנים. כשיא הקלישאה, רק מוזיקה אדירה יכולה לצאת משילוב של מיינארד קינן, בילי האוורדל וג'וש פריז (וזה מבלי לכלול את שאר המוזיקאים המוכשרים שתרמו לאלבום הזה). תמיד עניין לשמוע איך קינן, זמר להקת "טול", נשמע כשהוא שר שירים יותר בכיוון הרוק ולא הפרוגרסיבי-מטאלי-מתוסבך של "טול". כשהגיע האלבום הזה, זה הרגיש כמו כאפה לפנים. לא רק שמיינרד נשמע לגמרי אחרת גם השירים כתובים כל כך יפה והסאונד וההפקה? הם פתחו עולם חדש בכל הקשור ליצירת אלבומים בעשור הנוכחי. גאוני.
Tool – 10,000 Days 2006
טוב, אם כבר הזכרנו את מיינארד קינן, אז הנה הוא שוב, אולי באלבום האמציונלי ביותר שיצא העשור הזה. את האלבום כתב הזמר על עשר אלף הימים מאז שאימו הפכה משותקת ועד שהלכה לעולמה. גם באלבום של "א-פרפקט סירקל", השיר "ג'ודית" מספר עליה. אחרי כל כך הרבה שנים של יצירת חומרים מאתגרים ונוגעים, "טול" הצליחו להגיע לפסגת יצירה נוספת ושונה מאוד מקודמיה. גם "לאטרלוס" האלבום הראשון של הלהקה בעשור הזה הוא מצוין. אבל "10,000 Days" לוקח ובגדול. חשוב מאוד להאזין לאלבום הזה מההתחלה ועד הסוף מבלי להפסיק, כך הוא גם בנוי, כחתיכה אחת כבדה. יצא לי לראות את "טול" בהופעה כשהם מבצעים את כל האלבום מההתחלה עד הסוף, וזו היתה החוויות המוזיקליות הקיצוניות ביותר בחיי.
Foo Fighters – Echoes, Silence, Patience and grace 2007
אני באמת לא יודע מה לומר על ה"פו פייטרס", זו אחת הלהקה הטובות ביותר בהיסטוריה. תמיד הכל נשמע טוב, הכתיבה אדירה, הלהקה יושבת נפלא. מאז שנות התשעים אני מאוד אוהב את דייב גרוהל והאחרים אבל רק באלבום האחרון שיצא ב-2007 הבנתי עד כמה הלהקה הזו כל כך נדירה, כל כך מיוחדת וכל כך טובה. אחרי כל כך הרבה אלבומים טובים, דייב גרוהל כתב, עוד פעם, ערימה של שירים יפים. אני לא יודע להסביר מה בדיוק הקסם מאחורי האלבום הזה, הוא פשוט שובר את הלב. גם את ההופעה של האלבום הזה יצא לראות בלונדון ומאז אני מישהו אחר. בשיא הרצינות.
Talib Kweli – Train Of Thought 2000
היתה תקופה בה הייתי בטוח שטאליב קוואלי הוא הנביא. אני עדיין קצת חושב כך, אבל קצת פחות כי מאז אלבום הבכורה שלו הוא הלך והתדרדר מבחינה מוזיקלית. אבל קוואלי הוא באמת יוצא דופן. ההתאהבות בו עוד התחילה ב"Blackstar", האלבום המופתי שלו ושל מוס דף כשעוד אף אחד לא ידע מי אלה בכלל, ב-98'. "בלאקסטאר" לדעתי הוא אחד מאלבומי ההיפ-הופ הטובים ביותר בכל הזמנים. שם למעלה בחמישייה הראשונה. אחרי שהאלבום יצא, הציפייה לאלבומי הסולו של שני הראפרים היתה מאוד גדולה. גם מוס דף הוציא אלבום סולו ראשון מצוין. אבל קוואלי ניצח כשהוציא את האלבום הכל כך טוב הזה. האלבום לא מוצג כאלבום סולו של טאליב קוואלי, אלא שלו ושל די-ג'יי הי טק, תחת השם "Reflection Eternal", כשקוואלי אחראי על המיקרופון וטק על הביטים וההפקה. קוואלי הוא קול של דור אמיתי. והאלבום הזה הוא ההוכחה. חוץ מזה שהוא גם ראפר אדיר.
Lamb Of God – Ashes Of The Awake 2004
אם השאלה היא, מיהי "להקת העשור" אבל היא חייבת להיות הלהקה שגילית בעשור הנוכחי, התשובה היא ממש פשוטה. "לאמב אוף גוד" היא כל כך טובה שלפעמים אני לא מאמין להם. זה האלבום הרביעי והראשון של הלהקה שהתגלגל לידי. השוק לא היה מידיי, הוא לאט לאט חלחל וגרם לי להבין כמה מדובר במשהו חדש, משהו שלפעמים מרגיש מעבר למוזיקה. כשאלוהים ברא את עולם המטאל, אני מאמין שזה "לאמב אוף גוד" זו הלהקה שהוא ייעד בכדי שתעשה את העולם הזה טוב יותר. גם שני האלבומים שבאו אחר כך, "Sacrament" ו-"Wrath" הם מעבר לכל דימיון. אבל האלבום הזה היה הראשון עבורי שפרץ את הסכר. מאז הכל השתנה. גם אותם נסעתי לראות בהופעה. פעמיים.
Nine Inch Nails – Year Zero 2007
הנה עוד להקה (שבנתיים התפרקה) שבמהלך כל העשור הזה הוציאה אלבומים טובים. את כולם אני מאוד אוהב (מלבד את אינסטרומנטלי). אבל "Year Zero" נבחר לפני "With Teeth" ו-"The Slip" (למרות שבדה סליפ קיים אחד השירים היפים ביותר בעולם, "Lights In The Sky"), מכיוון שהוא הגיע בתקופה שבה גיליתי (ואני יודע שזה מאוד מאוחר), כמה טרנט רזנור גאון. לפני ש"ניין אינץ' ניילז" הגיעו לישראל, נסעתי לראיון אותו בבודפשט, שם גם ראיתי הופעה של הלהקה בפסטיבל זיגט. במסע הזה, אותו בחיים לא אשכח, כל הקסם נגלה לפני, למרות שאהבתי את הלהקה כבר שנים קודם. גיליתי אותה באמת, הבנתי כמה רצינות וכמה רגש יש במוזיקה של רזנור וגם איזה בנאדם אדיר הוא. כנראה שהמבט האישי הזה מאחורי הקלעים העצים את המוזיקה הרבה יותר והלוואי שאזכה לעוד חוויות מושלמות שכאלה עם אמנים אוהבים.
Dave Matthews – Some Devil 2003
שנות התשעים היו עשור מעולה עבור "דייב מת'יוס בנד", עם שלושה אלבומים מצוינים באותו עשור הם הפכו לאחת הלהקות האהובות עלי ביותר אי פעם. אבל דווקא בעשור הנוכחי, כשהם קצת התבלגנו (וחזרו נפלא לשגרה עם האלבום האחרון, Big Whisy and The GrooGrux King), אלבום הסולו של דייב מת'יוס, עליו עבד עם חבריו הגיטריסט טים רנולדס וגם טריי אנסטיסיו ("Phish") הוא זה שבלט יותר מאלבומי הלהקה. מת'יוס המשיך לכתוב שירים ממש יפים, רק שהפעם הוא נתן להם מגע קצת יותר אינטימי, פחות עמוס בפיוז'ן והבלוגראס הצבעוני של הלהקה הרגילה שלו. מת'יוס פשוט כותב שירים יפים והוא מבצע אותם טוב עוד יותר. לא משנה באיזו עמדה הוא נמצא ובאלבום הסולו השירים שלו התחברו בדיוק אחד לשני.
Paramore – Riot! 2007
תפסיקו להגיד שאתם לא אוהבים אותם, שזו להקה של ילדות ושזה ילדותי. "פארמור" זו אחת הלהקות הטובות של העשור הזה ובשנה האחרונה קפצתי על כל הזדמנות לטפח אותם. לא יאומן שילדים בגיל 17 הוציאו אלבום כל כך טוב, לא יאומן שילדים בני 17 מנגנים כל כך טוב ולא יאומן שילדים בני 17 כותבים כל כך טוב. כל זה, והם עדיין גרים אצל ההורים שלהם בנשוויל. הם העצימו את התחושה באלבום השלישי שיצא השנה, "Brand New Eyes". אבל הכל טמון ב"Riot" ויכול להיות שייקח להם קצת זמן להתאהב בהם. גם לי לקח. ברגע שההתאהבות תגיע זה יהיה מאוד חזק. אני חושב עליהם כל הזמן. וכן, הם נשמעים ככה גם בהופעה. ראיתי את זה.
Blink 182 – Take Off Your Pants And Jacket 2001
ואם כבר הגענו לפופ-פאנק או איך שלא תרצו לקרוא לזה. אני יכול לומר בלב שלם ש"Take Off Your Pants And Jacket" הוא אלבום מופתי, קלאסי או כל הגדרה אחרת שבדרך מדביקים לפינק פלויד. כל שיר באלבום הזה הוא להיט ענק, הוק אחרי הוק, ריף אחרי ריף, המכונה המשומנת שנקראת טראוויס בארקר והתחושה האמריקאית המגניבה. הכל קיים באלבום הזה והכל נשמע כל כך טוב. אפילו כשאתה חושב שאתה מכיר את כל הלהיטים מהאלבום, מתחבאים להם עוד שירים טובים עוד יותר. הכל פיקס, הכל ברור, הכל אדיר.
Motley Crue – Saints Of Los Angeles 2008
אם הייתי חושב על זה לפני שנתיים, לא הייתי מאמין שאלבום של "מוטלי קרו" יכול להיכנס לאלבומי העשור האהובים עלי. אבל "Saints Of Los Angeles" תפס אותי מהרגע הראשון. אלבום הקאמבק של הלהקה השערורייתית שמבוסס כולו על האוטוביוגרפיה הפסיכית שלהם (ואם עדיין לא קראתם, תעשו לעצמכם טובה) הוא אלבום כל כך כיפי שמשחזר כל מה שכל כך טוב בלהקה הזו. לפעמים אני חושב שאפילו כיף יותר לשמוע את האלבום הזה מאשר אלבומים קלאסיים אחרים כמו "Dr. Feelgood". פשוט מדהים שהם הצליחו ליצור חומרים אדירים כאלה, כל כך הרבה זמן אחרי השיא. במשך חודשים שלמים – הקשבתי רק למוטלי קרו.
Slipknot – Vol. 3 (The Subliminal Verses) 2004
הנה עוד להקה שאתה בטוח שכבר שמעת ממנה הכל ואז מגיע אלבום ונותן לך מכות. בשבוע שיצא האלבום יצאתי לקנות אותו וכל מי שהגיע אלי הביתה, הדבר הראשון שעשיתי זה להשמיע לו את "Duality". חודש שלם אנשים שונים גילו את השיר דרכי ואני מקווה שזה הזיז להם משהו. איזו להקה מטורפת היא "סליפנוט" שהוציאה אלבום כל כך עוצמתי, כבד, מפחיד ומפואר. זו עוד הוכחה שכמה שנים אחרי הייפ אדיר ואז בום – מגיע דיסק יותר טוב ממה ששמעת עד כה. סליפנוט פ'אקינג רולז.
Queens Of The Stone Age – Songs For The Deaf 2002
אני מודה ומתוודה שלא הכרתי את "קווינס אוף דה סטון אייג'" לפני שהם התקשרו לי באותה השנה עם דייב גרוהל. זו היתה התקשרות שתישאר לי כנראה לכל החיים. האלבום הזה, השלישי של הלהקה, שנכתב כל כך יפה על ידי ג'וש הומי הוא ממש בית ספר לאיך רוקנ'רול אמור היה להישמע בעשור הזה. דמיינו לעצמכם שהכל היה נשמע ככה, במקום כל "הסטרוקס" או כל החרא האחר. הכל היה נראה הרבה יותר טוב. דייב גרוהל כמובן מאחורי התופים עושה באלבום הזה את אחת מעבודות התיפוף המדהימות ביותר שלו אי פעם.
Metallica – Death Magnetic 2008
הכבוד האחרון מגיע לאחת הלהקות הראשונות שגיליתי בחיי. נראה לי שהיא היתה הלהקה הרביעית שגיליתי. אי שם כשהייתי בן 8. אני חושב שחיכיתי לאלבום של מטאליקה במשך שנה שלמה. בדקתי, התעסקתי, התעדכנתי ושאבתי כל פיסת מידע. אחרי "St.Anger" (שמאוד מאוד אהבתי את השירים שבו, אבל גם אני כמו אחרים, לא השתגעתי על הביצוע), זה היה עניין של חיים ומוות מה מטאליקה יוציאו עכשיו. כל כך שמחתי ש"דת' מגנטיק" יצא כמו שהוא יצא. באמת שאין צורך להגדיר את המוזיקה של "מטאליקה". מה לעזאזל עוד יש לומר על הלהקה הזו? כמו שיש מים בעולם, או טלוויזיה, או את הרגע בו אתה מצחצח שיניים בבוקר. ככה יש גם מטאליקה. ומי שכח, שיקשיב לאלבום.
והמנצח הוא…………
ריק רובין
מפיק העל הזה הפיק שישה אלבומים (!!!!) ברשימה הזו. גוד פ'אקינג דאם איט.
זהו. עוד רגע ואנחנו מסכמים עשור. החל מהתוכנית הבאה (28.11) נקדיש את כל התוכניות עד לסוף השנה לסיכום העשור הנוכחי. מרוק, למטאל ופאנק ננגן את השירים והאלבומים שהכי אהבנו, המוזיקה שחלקה כבר הפכה בשבילנו לקלאסיקה חשובה. אנחנו כבר מכינים את שירי העשור שלנו – אבל אנחנו רוצים לשמוע גם את הקול שלכם. מהם אלבומי העשור שלהם? מה השירים שהכי אהבתם בעשור? כתבו לנו ואנחנו ננגן את הבחירות שלכם!
כתבו לנו בתגובות או לחצו על כפתור הצור קשר וספרו לנו על כל השירים שאהבתם. אל תחששו גם מרשימות ארוכות. לכו על זה.
אחרי חודשים ארוכים של הופעות סודיות ושברירי שירים ברשת, יצא סוף סוף אלבום הבכורה של "Them Crooked Vultures", הפרויקט המשותף של דייב גרוהל, ג'וש הומי וג'ון פול ג'ונס. נו, עם שמות כאלה, פלא שאור ברנע מתרגש? מאת: אור ברנע
ינואר, 1969. בדיוק באותו שבוע בו פורצת לעולם להקת לד זפלין ומוציאה בלונדון את אלבומה הראשון, דיוויד אריק גרוהל נולד באוהיו ארצות הברית. קצת יותר מ-40 שנה אחר כך, דרכו של התינוק שבגר מצטלבת עם האירוע הכל כך גדול שאירע יומיים לפני שנולד.
אחרי ששינה את היסטוריית הרוק מאחורי התופים עם נירוונה ומכר עשרות מיליוני אלבומים כמנהיג להקת פו פייטרס, דייב גרוהל עדיין לא הגשים את כל חלומות הילדות שלו, חלומות גדולים עליהם לא ויתר. השבוע, "הבחור הנחמד ביותר ברוק", כפי שהוא מכונה בתעשייה האמריקנית, השיק את האלבום של להקת גיבורי העל החדשה שלו, "Them Crooked Vultures".
הכנופייה כוללת את גרוהל מאחורי התופים, חברו הטוב ג'וש הומי מלהקת קווינז אוף דה סטון אייג' על המיקרופון ובעמדת הגיטרה ואת אחד מגיבורי ילדותו – בסיסט להקת לד זפלין, ג'ון פול ג'ונס – על הבס והקלידים.
גרוהל. עוד חלום שמתגשם (צילום: Gettyimages/Imagebank)
השילוב החדש בין שלושת הענקים אינו מקרי. גרוהל והומי, כאמור, הם חברים טובים, וגרוהל היה שותף משמעותי בפריצה הגדולה של קווינז אוף דה סטון אייג', כשניגן על התופים באלבומם "Songs for The Deaf" ויצא איתם גם לסיבוב הופעות. ג'ונס כבר השתתף כמוזיקאי אורח בכמה שירים של הפו פייטרס ובשנה שעברה התארח יחד עם ג'ימי פייג' במופע של הלהקה באיצטדיון וומבלי מול כ-70 אלף איש, ערב שגרוהל הגדיר כ"גדול ביותר בתולדות הלהקה".
רוצים לשמוע? תתאמצו
רק לפני כמה חודשים השלושה הכריזו על שיתוף הפעולה המסקרן ודאגו לשמור על העניין בערפל. הם ערכו הופעות סודיות באירופה ובארצות הברית, הם הוציאו לרשת חלקים קטנטנים של שירים, לא סיפקו ראיונות גדולים ואפילו לא הפיצו תמונת יחסי ציבור רשמית. גם עכשיו, כשהם יוצאים לסיבוב הופעות גדול, הם משתדלים לשמור את העסק על אש קטנה.
פסטיבלים ויעדים גדולים לא תמצאו שם: השלושה ינדדו בדרכים ויופיעו במועדונים קטנים יחסית. לדוגמה, את הופעת ההשקה של האלבום הם החליטו לערוך אתמול (ב') במועדון הריינבו בלוס-אנג'לס, מקום אגדי וסימבולי ללא ספק, אך די מצומצם. גם על ההופעה הזו הם הודיעו רק יום קודם לכן ולא הוציאו כרטיסים למכירה מוקדמת.
הומי. בא לעזרת חבר (צילום: אור אלתרמן)
האופי השיווקי של "Them Crooked Vultures" תואם את המוזיקה שיצרו השלושה ביצירתם החדשה. כששומעים על שלושה כוכבי רוק שחוברים יחד, המחשבה הראשונה היא בומבסטית, גרנדיוזית ומקצועית מאוד. כל ההגדרות האלה אמנם נכונות, אבל אלה הדברים הקטנים שהופכים האלבום הטרי ליצירה טובה ומעוררת השראה.
האלבום החדש של הלהקה המעורבבת הוא נטול פוזה לחלוטין. את הסאונד של האלבום הם החליטו להפוך טיפה ישן, קצת כמו הצלילים באלבומים של קווינז אוף דה סטון אייג', אך מחוספסים ומלוכלכים עוד יותר. החלקים הקצביים של גיטרה-בס-תופים פשוטים אך מאוד מקוריים, והשירים כולם, סביר להניח, נכתבו במהלך ג'אמים ארוכים של השלושה.
הומי שר נפלא ומדגים כישרון נגינה על הגיטרה שלא תמיד בלט בשירים של קווינז, ג'ונס נחוש מאוד על הבס כשהוא דוחף את המיתרים במיומנות רבה. וגרוהל? תמיד תענוג לשמוע אותו כמתופף, אחרי כל השנים האלה כזמר, כותב שירים ומנהיג של להקה. האיש רק השתפר מאחורי התופים וקנה את מעמדו כאחד
ממתופפי הרוק הכריזמטיים ביותר. כמו הומי, באלבום החדש גרוהל מציג זוויות חדשות אותם לא ממש זכינו לשמוע בנירוונה, פו פייטרס או שאר הלהקות בהן היה מעורב.
אבל יותר מכל הניואנסים, באלבום החדש אפשר לשמוע כמה כיף לשלושה לנגן זה לצד זה, כמה החברות והאהבה ההדדית והנצחית למוזיקה היא זו שהביאה אותם לג'מג'ם ולכתוב יחד שירים מצוינים. כמה הרוק'נרול צרוב להם בעצמות. אפשר לשמוע שבחלומות מוזיקליים גדולים, גם אם הם רק של גיטרה-באס-תופים, אפשר לגעת. גרוהל מגשים ומתרגש והקהל יחד איתו.
