אני די בטוח שזה היה כשהייתי בן 19. בערך באותו הזמן כשגיליתי את ג'ון זורן ועולמו המשוגע והיפה. לצד זורן, שמעתי לראשונה על סקסופוניסט ישראלי בשם דניאל זמיר, חוזר בתשובה, אותו גייס זורן לצבא המוזיקה שלו. עוד לפני ששמעתי את הצלילים שהפיק הסקסופון של דניאל ואת היצירות שכתב, נדמה היה שמדובר במקרה לא שגרתי, שכן חברים ג'אזיסטים מסביבי גם הרבו לעלות את שמו בשיחות מוזיקליות.
מומלץ: "שיר השומר" של דניאל. מתוך "אמן"
עם הזמן אמנם האזנתי לשלושת האלבומים שדניאל הוציא בניו-יורק תחת חסותו של זורן בלייבל "צדיק", אך כנראה שטרם הפנמתי את הכישרון האדיר שטמון בו. בקיץ 2006 הבנתי שדניאל ככל הנראה שב לישראל. באחת ההופעות הטובות ביותר שראיתי במועדון הבארבי בכלל ובישראל בפרט, דניאל הצטרף למתיסיהו, על הבמה, שמילא את המועדון במופע הפתעה עליו הודיעו כיום וחצי לפני. מתיסיהו הגיע לארץ לחמם את סטינג וברגע האחרון הוסיף עוד הופעה. כמה חודשים לאחר מכן למדתי כי השניים הם חברים טובים שהכירו כשדניאל הגיע לניו-יורק, עוד לפני החזרה בתשובה של שניהם.
כשגיליתי באותם ימים שדניאל צפוי להופיע בפסטיבל הג'אז באילת, ידעתי שאני חייב לראיין אותו, שאני חייב לשמוע ישירות ממנו את הסיפור הקטן שלו. לפני הראיון היו לי הרבה חורים בעלילותיו המוזיקליות של דניאל, ובכל זאת, זה היה נשמע מרתק.
הראיון הראשון שעשיתי עם דניאל היה נקודת ההתחלה בקשר המוזיקלי, העיתונאי והחברי שפיתחתי איתו בארבע השנים האחרונות. בכל פעם בה היתה לי הזדמנות, גייסתי אותו ואת המוזיקה הנפלאה שלו. בחלק מהמקרים הפכו המפגשים האלה לפסגות היצירה, שלו ושלי.
דניאל והלהקה מבצעים את "נחמה ו'". צילום: שי רוזנצוויג. עריכה: אור ברנע
הייתי המום כשנכנסתי כחודשיים אחרי אותו הראיון לחדר חזרות קטן ברחוב הרצל, שם דניאל התאמן עם הלהקה שלו. הגעתי עם צוות צילום כדי ללכוד את הקסם בפעולה ולהפיק ביצוע קטנטן. אבל הקטנטן הפך ליצירה בת 9 דקות, במהלכה דניאל גם החליט לשיר. משהו באותו השיר, "נחמה ו'" (שעדיין לא יצא על שום אלבום) כבש אותי לגמרי, הייתי משועבד לעיבוד המיוחד, לקולו המפתיע ולסקסופון הכל-כך אחר ששמעתי. סקסופון שמפיץ צלילים ומהלכים שלא ממש אפשר היה לשמוע במחוזות ישראלים אחרים.
זמיר והלהקה עם "התקווה". צילום: יהונתן צור. עריכה: אור ברנע
חצי שנה לאחר מכן, יום העצמאות 2007, היה לי רעיון להפיק ב-ynet פרויקט מיוחד ליום העצמאות בו אמנים מגישים ביצועים משלהם להמנון הלאומי. גייסנו את "טיפקס", זהבה בן, רבקה זהר, דודו פישר וכמובן את דניאל. היה לי ברור שאני רוצה אותו שם. האמת היא שיכול להיות שבכלל חשבתי על כל ההפקה הזו בגללו. בעוד כל האמנים פשוט ביצעו באופי שלהם את "התקווה", דניאל לקח את הכל למקום אחר לגמרי. הוא כתב יצירה ארוכה וחדשה, בה שילב אלמנטים קטנים מההמנון. אני לעולם לא אשכח כשנכנסו לאולפני "גל קול" בבני ברק, פגשנו את כל חברי הלהקה המוכשרים של דניאל. הוא הגיש לכולם באותו הרגע את התווים של היצירה שכתב, הם לא שמעו או קראו חלק קטן ממנה עד אותו הרגע.
תוך שעתיים בערך, כשדניאל מנצח עליהם בגבורה, הם כבר הרכיבו את אחת מהיצירות הישראליות היפות ביותר ששמעתי בחיי. זו היתה חוויה אדירה לצפות בדניאל עובד ומביא את כל התשוקה שלו לתוך זה. זו היתה חוויה מדהימה עוד יותר לעבוד יחד איתו, כשהוא שואל את דעתי על מהלכים מסויימים ואנחנו מתדיינים מה כדאי לעשות איך. זו אחת התחושות המרגשות והחזקות ביותר ליצור יחד עם האנשים שאת המוזיקה שלהם אתה אוהב. זה קרה עוד כמה פעמים מאז עם אמנים אחרים, אבל אלה כבר סיפורים אחרים.
מאז המשכתי ללוות בעבודתי את דניאל היכן שיכולתי. בהופעות הרבות ובשני האלבומים שהוציא. "התקווה" הפך לסינגל הראשון מתוך אלבומו "אחד" (השני שהוציא בישראל) ודניאל ריגש כשהחליט להזכיר את שמי ב"לונדון וקירשנבאום" כמי שאחראי על הרעיון הראשוני של השיר, רגע לפני שביצע אותו.
דניאל אצל לונדון וקירשנבאום עם "התקווה". מתוך ערוץ 10
יהיה קשה לי להסביר מה בדיוק יש במוזיקה של דניאל שגורם לי כל כך לאהוב אותה. זה כנראה הכל ביחד. העיבודים, הנגנים שמסביבו, הלחנים וההפתעות שמגיעות בכל פעם מחדש. משהו בה בהחלט לא נשמע מכאן, אבל גם לא נשמע מחו"ל. כאילו המוזיקה היא לפעמים ישות קטנה שחיה לה בעולם משלה אבל מצליחה להקרין בעוצמה רבה גם על שלנו.
"שיר געגוע לכאן". דניאל ואביתר בנאי
השבוע הוציא דניאל את "שיר געגוע לכאן", שיר שהפיק אותו אביתר בנאי שגם נשמע שם מאחור בקולות הרקע. השיר לקוח מתוך אלבום חדש שדניאל יוציא לקראת ראש השנה. גם הפעם, כששמעתי את המילים והצלילים לראשונה, חזר האושר הראשוני, המתרגש והמושלם הזה. כמו בשיר "נחמה ו'", גם הפעם דניאל, כך לפחות אני מבין, מספר על תהליך החזרה בתשובה שלו וכמה טוב לו במקום שבו הוא נמצא כיום. דרך חיים הרחוקה ממני שנות אור אליה כנראה לעולם לא אתחבר ואולי גם לא אבין. אבל כשיא הקלישאה, זו כנראה דרכה הנפלאה של המוזיקה, לדבר בשפה משלה. ואמנם העולמות הם רחוקים, אני תמיד אוהב את המוזיקה של דניאל והיא תמיד אותי.
